נדב שלו - 10/12/1944-01/03/2025

נדב שלו נולד בקיבוץ גבעת השלושה הסמוך לפתח תקווה להורים שהצליחו לברוח לישראל מגרמניה הנאצית טרם המלחמה.

לימים הקיבוץ התפצל ומתוכו הוקם קיבוץ עינת שם עברה ילדותו.

בצבא שירת בסיירת צנחנים ולאחר מספר שנים קצר בחקלאות בדרום הארץ חזר נדב לצבא קבע ושירת עד לפנסיה ביחידת מודיעין מובחרת.

לישוב גן נר הגיע בשנותיו האחרונות על מנת להיות קרוב אלי, בנו הבכור, על מנת שלא להישאר בבדידות שאפיינה את חייו לאחר הגירושים בדירתו בירושלים בשכונת הנציב.

את הישוב גן נר אהב מאד בגלל הקרבה לטבע והנוף הפתוח מסביב וחווה שוב את האושר שבקרבה למשפחה, לנכדים ולארוחות המשפחתיות בהן השתתף.

אני בוחר לרשום כאן את דברי הפרידה שלי ממנו ביום הלוויה שלו:

אבא יקר שלי,

כמה כואב לעמוד כאן היום ולומר לך מילים אחרונות לקראת מסע הלוויה שלך,

עכשיו, למרות אמונות היום יום שלי, אני מקווה שאתה נמצא כאן בינינו, לא בגוף אבל ברוח ושומע ורואה ומרגיש אותנו.

בשנה וחצי האחרונות למדתי להכיר אותך הרבה יותר טוב בגלל המחלה ובזכות המחלה.

אחרי שנים שאני כילד בוגר עזבתי את הבית והתחלתי לחיות את חיי, גם אתה ואמא, הדר וזהר, צעדתם בדרככם העצמאית כבני אדם ופחות צעדנו יחד כמשפחה.

היינו עסוקים בלעשות את הטעויות שלנו, לשלם עליהם בעצמנו את המחירים ולבנות משפחות חדשות.

בשנה וחצי האחרונות, אחרי שבאת לגור אתנו, יצא לי לפגוש אותך כל יום, לדבר אתך כל יום וללמוד להכיר אותך מחדש והפעם מעיניים של אדם בוגר. המחלה שלך, שגרמה לך כל יום לקלף קליפות של זיכרונות, מהחדש ביותר לישן ביותר, גרמו לי לראות את חייך דרכך, בהילוך מהיר לאחור.

גם אתה ראית בי פעם בן, פעם אבא, פעם חבר, פעם בן כיתה מהקיבוץ וככה זכיתי להיות נוכח היום בחיים שהיו לך בעברך. זה היה מעניין מאד.

נכון, הזיכרון הלך ונעלם אבל תמיד אמרת דברים עם טעם, דברים שהחוכמה השתקפה מהם, דברים שלכל מילה שהשתמשת בה הייתה משמעות ולא נאמרה סתם. ואני הקשבתי..

גיליתי בכמה דברים אנחנו דומים. שואלים שאלות ולא מקבלים מה שנאמר כאמת מוחלטת או כגזירת גורל, נכונים למלחמות על העקרונות שלנו, לעיתים עקשנים ומגושמים, מחשבה קדימה ודאגה לעתיד, לעיתים בוטים וממהרים לומר מה שצריך להישאר רק במחשבות.. מצד שני גיליתי בך גם טוב לב ללא גבולות, חשיבות ענקית ליושר ויושרה, תשומת לב למצוקות האחר ונכונות לתת בשפע לאהובים עליך.

למזלי, אולי גם למזלך, הקרבה הפיזית אפשרה לנו ארוחות יום שישי משותפות והכרות הרבה יותר מעמיקה עם חיי הילדים במשפחה. הצלחת להנחיל להם משפטים שהם לעולם יזכרו וישייכו אליך כמו "מה טוב מצלחת מרק?" או "האוכל דג ביום דג ניצל מדג.." למרות שהודאת תמיד שאת המשפט הזה ירשת מסבא עזרא. וכמובן ההסבר על אכילת מלח (לא כדאי), לא לומר הוא והיא לנוכחים וכו'.

לאפרת ידעת תמיד להחמיא ולהודות ברמה שמכסה (אני מקווה) גם את כל הפעמים שאני הייתי צריך לעשות את זה.

השבועיים האחרונים היו קשים, מהירים וכואבים. גם לך אבל נדהמתי לראות עד כמה גם לי, אחרי שהייתי בטוח שרגישות היא לא הצד החזק שלי.

איך נחנקתי כשישבת בכורסא שלך ושאלת אותי: "מה, ככה החיים חולפים ונגמרים להם?"

איך נצבט לי הלב כששכבת במיטה, מוותר לחלוטין על אוכל ושאלת את עצמך, בכעס כמעט: "כמה זמן לוקח למות?"

אבא, לא ידעתי עד כמה אני אוהב אותך, עד כמה אתה חלק ממני ועד כמה תחסר לי.

אני מאחל לך הרבה נחת, מנוחה, שמחה, אושר ושלווה בשלב הבא של קיומך.

נוח על משכבך בשלום.